זה כבר המשחק העשירי העונה שאני מגיע אליו באן בי אי, כאשר ברובם שימשתי ככתב של הופס וכמעט כולם היו ביונייטד סנטר. הגעתי אתמול למשחק מול מיאמי שאני כבר מרגיש די בבית במסדרונות בשיקאגו. לא אשכח את המשחק הראשון שלי שם שהרגשתי שאני נמצא בתוך מבוך ענקי ובעולם שלם שלא הכרתי עד אז.

ממשחק למשחק הכרתי עוד ועוד אנשים וגם גיליתי שבערך מחצית מתקשורת האן בי אי(באמת) הם חבר'ה יהודים. הגעתי לחדר המדיה והתיישבתי עם כמה חבר'ה שהכרתי בפעמים הקודמת וישר נכנסנו לשיחה מעניינת על היריבה של היום – מיאמי היט.

הייתה שיחה מעניינת שאפשר לסכם אותה בזה שוויטסייד חיה רעה, ווייד חייב להישאר בריא, ג'ו ג'ונסון לא סובל את לברון ושבמידה ובוש חוזר יש מצב שמיאמי יכולה לאיים על קליבלנד.

לאחר שיחה קצרה איתם וארוחת ערב נחמדה (למעוניינים – בר סלטים, מרק עגבניות, חזה עוף, ירקות מוקפצים ודג סול) הלכתי לראות את החימום המקדים – זה שרק החבר'ה הרציניים יוצאים אליו.

בצד של מיאמי עמדו להם ג'סטיס ווינסלו וג'ו ג'ונסון ובצד השני זרקו מייק דאנליבי ג'וניור, טאג' גיבסון וניקולה מירוטיץ'. כל השאר – עצלנים כנראה.

עמדתי והסתכלתי על ג'ונסון צולף מכל מקום – מהפוסט, מהמרפקים, שלושת, עונשין – פשוט חיזוק מדהים למיאמי.

כשעברתי לצד של שיקאגו, מירוטיץ' בדיוק לקח הפסקה והגיע להתיישב בדיוק איפה שעמדתי. שאלתי אותו מה נשמע ואמרתי לו שמכבי מתגעגעים לשחק נגדו(כולנו זוכרים את מה שמכבי עוללו לו בגמר לפני שנתיים). הוא אמר שאין לו זיכרונות יותר מדי טובים ממכבי ושהיה לו מאוד נעים להכיר אותי – וחזר לאימון הקליעות שלו.

לאחר הביקור הקצר על הפרקט נפתחו חדרי ההלבשה של שתי הקבוצות(פותחים אותם לתקשורת לפני ואחרי המשחק) ומיהרתי לחדר ההלבשה של ההיט לפגוש את חברינו היהודי – אמארה סטודמאייר. כשנכנסתי לחדר הייתי איש התקשורת היחיד שם כשמסביבי חבורה של שחקנים, כשרובם שקועים בטלפונים שלהם.

סטודמאייר שכב על הרצפה ממש ליד הכניסה כשהוא חובש שני מגפיים רפואיים על שתי הרגליים שלו, מקשיב למוזיקה באוזניות וצופה במהלכים של הבולס.

מסתבר שאמרה לומד את הקבוצה היריבה לפני המשחק ברצינות. מפתיע. נעמדתי לידו והוא ישר שם לב, הוריד את האוזניות ושאל לשלומי. סיפרתי לו שהגעתי מירושלים והוא ישר חייך והגיב שזה נהדר. שאלתי אותו האם הוא עוקב אחרי הקבוצה והוא ענה שהוא משתדל מאוד ושהוא מאוד מקווה שהפועל תהיה אלופה.

שוחחנו עוד קצת והוא המשיך בשלו בזמן שחזרתי לחדר התקשורת לקראת המשחק. לאחר החימום של שתי הקבוצות עליתי לי במעלה האולם למקום מושבי הקבוע. כפי שציינתי בעבר, מושבי התקשורת ביונייטד סנטר הם בערך על התקרה, לא רחוק מהבאנר של מייקל ג'ורדן (באמת).

היום הגעתי בידיעה שאני חייב לשפר את התנאים של עצמי אז הבאתי מהבית מצרך חשוב – משקפת. כך אוכל לראות טוב את המשחק מלמעלה, אבל יותר חשוב – אני אוכל לזהות במדויק כיסאות פנויים שקרובים למגרש כדי שאני אוכל לעבור אליהם במחצית השניה. חוויית המשקפת במחצית הראשונה הייתה נחמדה.

רואים כל כך קרוב וכל כך טוב – שזה נותן תחושה כאילו אתה יושב על הפרקט. זכיתי לראות את כל הבעות הפנים הקטנות, התגובות של המאמנים, השמירות האינטנסיביות וכל הדברים הקטנים שרק אנשים שיושבים קרוב – וכאלה שבאו עם משקפת – יכולים לראות. המשחק עצמו במחצית הראשונה היה משחק די טוב בקצב מהיר.

הבולס פתחו חזק כשפאו גאסול מנהל את המשחק בצורה מושלמת. פאו מאוד מרשים לאחרונה והוא מרגיש כמו גרסת האן בי אי של ניקולה וויצ'יץ בזמנו במכבי. קולע מכל מרחק, מוסר, לוקח ריבאונדים ומנהל את המשחק – הוא פשוט מחזיק את הבולס לבד.

חוץ ממנו – לשיקאגו לא היה הרבה מה להציע.

ג'ימי באטלר ודריק רוז פצועים ושיקאגו התמודדה יפה עם מיאמי במחצית הראשונה(בעיקר בזכות גאסול), אבל בהמשך נפלה מהרגליים. מיאמי התקשתה להכנס למשחק במחצית הראשונה ולמרות חולשתה של הבולס, ההיט סיימו את המחצית בפיגור 58-54.

מיד לפני השריקה מצאתי את הכיסא שלי – באמצע המגרש, כיסא צמוד למעבר, שורה 7. מיקום מדהים.

מיד עם השריקה התחלתי לרדת למטה במטרה לתפוס את מקומי החדש.

בדרך לשם חבר שישב לצידי באגף התקשורת הכיר לי את אלכס – המאמן האישי של ג'ואקים נואה. שאלתי אותו על הבריאות של ג'ואקים ועל העתיד שלו(מסיים חוזה) והוא ענה בגדול ש – IT’S ALL ABOUT THE MONEY.

לאחר מכן הגעתי אל מושבי החדש והמשופר בכדי לצפות במחצית השניה כמו מלך. המשחק המשיך להיות צמוד, אבל העייפות של שיקאגו התחילה להיות מורגשת יותר ויותר.

ניסיתי להתעמק במיאמי וגיליתי קבוצה פשוט נפלאה.

ספולסטרה שולט בקבוצה שלו באופן טוטאלי – מחלק הוראות, עושה חילופים נכונים ובשיחות הקטנות עם השחקנים גורם להם להיות בטוחים בעצמם מדוויין ווייד ועד ג'וש מקרוברטס. גם השחקנים מראים ביטחון במאמן שלהם ותוך כדי המשחק ובהפסקות הוא מקיים עם השחקנים שלו שיחות ואפילו מסביר לשחקני הספסל דברים במהלך המשחק.

דוויין ווייד היה במשחק חלש, אבל ההיט הם קבוצה עמוקה ומאומנת היטב, רצו נפלא גם בלעדיו ברבע הרביעי וניצלו את חולשתה ועייפותה של שיקאגו. ווייטסייד המפלצת, דראגיץ' הנפלא (כשהוא טוב מיאמי מפחידים) ובעיקר ג'וש ריצ'ארדסון (או שנקרא לו סטף ריצ'ארדסון אחרי מה שהוא עשה לבולס במחצית השניה) הובילו את ההיט לריצה משוגעת בסיום.

כמה נתונים רק כדי לנסות ולהבין את הדומיננטיות של מיאמי בסיום המשחק:

מיאמי רצו במהלך 4:15 דקות ברבע הרביעי 22-2! במהלך הדקות האלה – מיאמי קלעו 11\9 מהשדה בזמן שהבולס לקחו רק 4 זריקות לסל ואיבדו 5 כדורים. ג'וש ריצ'ארדסון לבדו ניצח את הבולס 16-15 ברבע הרביעי כולו. בקיצור – ההיט חיסלו את הבולס בסיום בלי רחמים.

בפסק הזמן האחרון של המשחק, בזמן שאני יושב ומצייץ בטוויטר את מסקנותיי מהערב צוות העידוד של הבולס ירה חולצות לקהל עם מכונת ירייה מיוחדת שמעיפה חולצות למרחקים פסיכיים (דבר נפוץ בכל אולם ברחבי הליגה). אני, שלא שמתי לב למתרחש, הרגשתי פתאום חבטה רצינית באיזור הרגיש שלי.

מסתבר שאני בר מזל(או שלא?) ובין כל האנשים שנעמדו וניסו לתפוס את החולצות – אחת מהחולצות פשוט נחתה עלי(וגרמה לי לכאב קל). אני מבסוט בסך הכל – יש טי שירט חינם.

לאחר המקרה המשעשע הזה המשחק הסתיים כשלוח התוצאות מראה 118-96 למיאמי. הבולס מתרחקים מהפלייאוף ולעומתם מיאמי עמוקה, טובה וחזק בעניינים. במידה שכריס בוש אכן יחזור – הם הקבוצה הכי מסקרנת שתיהיה בפלייאוף המתקרב ובא.

השליטה של ווייטסייד בצבע בכל משחק(סיים את הלילה עם 13 נקודות ו-16 ריבאונדים), הוסרטיליות ושינויי העמדות בין דנג, ג'ונסון ו-ווייד, דראגיץ' מפוקס ובוש אכן חוזר ובריא – ההיט מסוגלים לנצח כל משחק נגד כל יריבה. שאפו גדול לפט ריילי שאחרי המכה שחטף בקיץ הקודם הצליח לשמור על המכונה שלו עובדת.

לאחר המשחק שמעתי את מסיבת העיתונאים של פרד הויברג ומיהרתי לחדר ההלבשה של ההיט לנסות ולתפוס עוד כמה חבר'ה לסמול טוק.

לאחר הראיון עם דוויין ווייד, שהיה מכוסה כולו בקרח ותחבושות, ניגשתי אליו והשתמשתי בטריק של מנחם לס הגדול ואמרתי לו: "נעים מאוד דוויין, אני מההולי לנד." הוא היה די מבסוט, לחץ לי את היד, והחליף איתי כמה מילים. אמר לי שיש לו בעיות והכתף מכאיבה לו, שהוא מבסוט לאללה על זה שג'ו ג'ונסון החליט להגיע ושהוא מקווה שהם ייתנו ריצה טובה עכשיו בסיום העונה. אחלה גבר.

אחריו הלכתי לשמוע את הראיון עם לואל דנג שעושה של רושם בחור נחמד וחכם.

בדרך החוצה מחדר ההלבשה נתקלתי בווייטסייד. לא בחור נחמד ממש, אבל הספקתי לשאול אותו האם הוא מתגעגע ללבנון?

התשובה הייתה: "לא". כאן נגמרה השיחה בינינו.

ממש לפני שיצאתי הביתה חוויתי משהו חדש שלא יצא לי עדיין להיות חלק ממנו.

ביציאה מחדר התקשורת עמד חברי אלכס, המאמן האישי של ג'ואקים נואה, ביחד עם השחקן. נעמדתי לידו, הוא הכיר לי את ג'ואקים נואה ומיד הצטרף אלינו לסחבקיה גם טאג' גיבסון. מצאתי את עצמי עומד במסדרון עם שני שחקני אן בי אי ומאמן – עומדים, מדברים וצוחקים. נואה וגיבסון חיכו לחברם הותיק לואל דנג שייצא מחדר ההלבשה של מיאמי כדי להגיד לו שלום ולהתחבק. באותו הזמן כל שחקן שעבר שם בדרך לאוטובוס נעצר ובעיקר דיבר עם ג'ואקים על הפציעה שלו. בין העוצרים: ג'ו ג'ונסון, אודוניס האסלם, גוראן דראגיץ', חסן ווייטסייד ואחרים.

לאחר שכל שחקן עזב את האיזור – נואה וגיבסון החלו לרכל עליהם.

החלק המצחיק היה לאחר השיחה הקצרה עם ווייטסייד כשהם ראו שהוא מתרחק הם התחילו להסתלבט עליו במשך כמה דקות טובות אחד עם השני והתפוצצו מצחוק. הם לא מחזיקים ממנו בחור חכם במיוחד…

האחרון שיצא מחדר ההלבשה היה אמרה סטודאמייר כשהוא לבוש בבגדים המגונדרים שלו הוא חלף לידי ובלי להסס שלף: "שבת שלום".

נפרדתי מהאנשים במסדרון ויצאתי מהאולם אחרי עוד חוויה אדירה ביונייטד סנטר, בתקווה שאחזור לשם בזמן הקרוב.